תוך כדי הגדילה שלי גם העיר צומחת ומתפתחת לכדי מה שהיא היום, במהירות כה גדולה שאין ביכולתי לעכל את זה. לפתע,  הטבע הופך לעיר אורבנית בה הכל מתועש ומתוכנת, צפוף וחנוק. המרחבים נחסמים ע"י בניינים גבוהים וצפופים, הצבעים הטבעיים והרגועים של תכלת ולבן הופכים לצבעים של ניאונים בוהקים ונוצצים, המשפיעים על ילדה כמוני ומכים בבטן בעוצמות...  האמת פינתה את מקומה לפלסטיק .
זו ההשראה, הגירוי העיקרי, ההוויה של שני העשורים הראשונים לחיי...

ההשראה שלי זה אחיי והשוני ביני ובינם. כל אחד חי חיים אחרים ועוסק בתחומים שונים. כולנו נשואים לבני זוג מעדות ותרבויות שונות. חלק חלוניים וחלק דתיים. (על כך בתערוכה "אלוהים אדירים" בקטגוריית תערוכות.)

ההשראה שלי זה הבית ב"שיכון ותיקים" בבת-ים. הסאונד שליווה אותו כל ילדותי היה של מכונת תפירה יחד עם דפיקות פטיש, ניסור או שיוף... ובנוסף, נביחות כלבים, יללות חתולים ועוד כל מיני חיות שאפשר רק להעלות על הדעת... 
והריחות... ריחות של בישולים ביתיים ודברי מאפה... כשהייתי פותחת את המקרר לפעמים לא היה בו כלום! הוא היה ריק! אך כשמישהו אמר: "אמא, אני רעב"... תוך רבע שעה, כבמעשה קסמים, הוגשה ארוחה מזינה וטעימה שעשויה כמובן מהחומרים הבסיסיים ביותר.  
זאת האווירה, זאת ההשראה וזאת השפה שקלטתי. שפה של עשייה אמיתית ויצירה מתוך אהבה, אך גם מתוך צורך. כל דבר שרצינו ולא יכולנו לקנות, ביקשנו משני הורים מוכשרים כל-כך וכמעשה קסמים קיבלנו - מבגד מעוצב ועד סירה שעשינו עליה סקי בכינרת וכמובן בנה אותה אבי מ-א' ועד ת'...
זה גם לימד אותנו באופן הכי טבעי שמה שאתה יוצר ולא קונה, הוא הוא המוצר המיוחד, כי כמובן כל תרבות הקניות היא מותגים וחיקויים - הכל אותו דבר!
כך גם למדנו שיצירה במובן של בריאת דבר חדש היא תוצאה של רצון אהבה ואמונה ולאו דוקא תוצאה של ידע.

לא פעם שואלים אותי: "איך את יודעת לבנות את המבנים הגדולים האלה, הפסלים?" וקשה לי להסביר.
עשייה זו השפה ששמעתי וראיתי וכמו ילד שהוריו מדברים צרפתית והוא קולט את השפה מבלי להרגיש,
כך קלטתי את שפת הג'סטות של כל אותן מלאכות, והשימוש במכשירי עבודה וחומרים שונים. בכל פעם שאני לוקחת מכשיר חדש, אני מרגישה שהיד כבר מכירה את התנועה. והאמת היא שפעמים רבות, כשאני מסיימת עבודה, אפילו לעצמי אני לא יודעת להסביר איך עשיתי אותה , פשוט כך...

ההשראה שלי זה סבי וסבתי יוצאי בולגריה, בביתם ינקתי תרבות במובן המקובל של המילה – מוסיקה, יופי ואסטטיקה. העבודה "עוגה" (ראה בתערוכה פיסול) נעשתה בהשראת האופן בו הייתה סבתי מגישה את האורז כשבמרכזו חתיכת כבד והרוטב שלו נוזל וצובע בחום את ארמון האורז...
ההשראה שלי זה סבי וסבתי הוריי אבי. צברים, אנשי אדמה, שהיו בין מקימי "יסוד המעלה".
אם אפשר להגדיר אותי הייתי אומרת שאני הכלאה בין האירופאיות המתורבתת והאריסטוקרטית לבין השורשיות הצברית. למעשה, אולי כולנו כאלה...

כל יצירה היא אתגר עבורי - אני מתחילה ולא יודעת איך אסיים. הפתרונות באים תוך כדי התהליך. אם לא, היצירה מושלכת או נשמרת לא גמורה  עד שמתעורר בי הצורך לגעת בה שוב. הקיום של האמנות נמצא בי 24 שעות ביממה. הסקיצות שלי בדרך כלל הן משהו מאוד כללי, הדברים כל הזמן מתרחשים, חיים ומשתנים. זה בעצם החיות שבי והאנרגיות העצומות שלי, שאנשים לא מבינים מהיכן הם, בהתחשב בכך שאני לא ישנה הרבה ומתמודדת שנים רבות עם בעיית פרקים קשה והרבה ניתוחים...
חוקים מכעיסים אותי כי הם דבר ברור מידי - חוקי טבע, חוקים חברתיים. מאתגר אותי לקחת חומר ולעשות ממנו את ההפך ממה שמקובל לעשות ממנו. לקחת פיסת דיקט ולעשות ממנו צורה עגולה. לקחת חומר קשה שאי אפשר למתוח אותו ולרפד איתו כורסה ועוד... להצליח לעקוף את תכונות החומר ע"י מניפולציות ולנצח אותו. לא פעם, כשאני באה לבעלי-מקצוע מוכשרים, הם לא מוכנים לבצע את מה שאני מבקשת בטענה שאי אפשר. זה מעצבן אותי. כל מה שרוצים -  אפשר!
אני מעריכה אנשים שעשו דברים קיצוניים, שעברו את הגבולות.... אני עוסקת רבות בעבודות שלי בנשים מרחיקות לכת שהלכו עד הקצה כפי שבא לידי ביטוי במעגל הכורסאות מהתערוכה "Joan Dark Joan Light”  למשל  ז'אן דארק, מדונה, לואיס בורז'ווה, בילבי, מדוזה, הנסיכה  דיאנה, חוה וכ"ו...

לאחרונה האובייקטים הפיסוליים שלי הופכים לאוביקטים שגם אפשר להשתמש בהם. אני חשה שבעתיד האמנות תשתנה. הצופה זקוק ורוצה במשהו נוסף מלבד להביט בעבודה, לחשוב עליה ולהתרגש ממנה. ההנאה גדולה יותר כשהעבודה עובדת על חושים רבים בו זמנית. כבר כיום רואים עבודות אינטראקטיביות שהצופה הוא חלק מהן.